"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" ניטשה

לאחר שסיימתי את התואר הראשון החלטתי לקחת שנה חופש ולהצטרף לאנשים שחיים אחרת. חייתי עם אימישים שעזבו את ארה"ב ועברו לג'ונגלים של בוליביה, עם חסידי חב"ד בברוקלין, בצרפת הצטרפתי לקהילה שחיה על פי רעיונות של גנדי, התנדבתי מספר שבועות בקיבוץ נאות סמדר ובאלסקה התחקיתי אחר אנשים שהחליטו לפרוש מהחברה ולחיות לבדם.
אני לא סוציולוג. לא הגעתי לקהילות כחוקר. גם לא הגעתי מתוך משבר או אובדן דרך. רציתי להיחשף לדרכי חיים אחרות בדרך הטובה ביותר – פשוט לחיות איתם.
הדבר הראשון שבלט לעין הוא השוני בין חייהם לחיים שלי – הלבוש, האוכל, סוג העבודה ועיקרי האמונה, שנראו תחילה כמחסומים הרבה יותר משמעותיים ממה שהיו באמת. אלא שמהר מאוד התרגלתי לסדר היום ולאורחות חייהם. אנחנו יצורים חברתיים הרבה מעבר למה שהיינו רוצים להאמין. דווקא אחרי תקופת ההסתגלות בקהילות השונות החלו עולות אצלי השאלות המעניינות. המרחק מהמוכר והידוע חייב אותי לבחון את עצמי. ניסיתי לראות איזה ערכים אני רוצה לקחת איתי הלאה ומה אני משאיר מאחור. למה אני אתגעגע ומה גרם לי להמשיך הלאה.
מחמשת הקהילות שאיתן חייתי אני מרצה על שתי קהילות:

קהילת האמיש       |       מתבודדים באלסקה